<h1>כתוב שם לראב"ד — ב"מ</h1>
<h2>דף יא:</h2>
במאור [ב"מ] דף נ"ח ע"א ד"ה אלא לעולם. לרי"ף סי' תקכו. כתוב שם: אלא לעולם יש קנין לגוי בארץ ישראל, ומקבל לאו כחוכר דמי. פי' אי נמי אין קנין מקבל לאו כחוכר דמי וכו', ועבוד רבנן תקנתא כדי שתהא בורה בידו של הנכרי וימכרנה לישראל וכו', ולעולם איכא למימר דיש קנין וכו'. אמר אברהם: מי שמע כזאת כי הגוי בעבור שעשה טובה לישראל שהזמין לו מעותיו בשעת דחקו ולקחה ממנו מדעתו נקנוס את הגוי שתהא בורה בידו, ומה חטא. ואלו אמרו לדידיה קנסוה רבנן מפני שמכרה לגוי היה אפשר, ואע"פ שאינו מספיק, שאם חטאו אבותיו הוא מה חטא, או שמא אף אבותיו לא חטאו כי מפני הדוחק מכרו ולא מצא ישראל שיקחנה אבל הגוי לא חטא שיהא ראוי לקנסו. ואם תאמר דבשגזלה הגוי מישראל מיירי, הא לא אפשר, דלא אמרינן יש קנין לגוי או אין קנין לגוי אלא בזמן שקנה השדה בדמים מיד בעליו ישראל, אבל בגזלה ואונס ד"ה אין קנין, דהא קי"ל דקרקע אינה נגזלת, והלוקח מסיקריקון אפילו חזר ולקחה מבעלים ישראל לא קנסוה, כ"ש שהסיקריקון עצמו לא קנאה. והלוקחה מן הלוקח אפילו עד מאה גם הוא לא קנאה, ואפילו הוא ישראל, אלא מתקנתו של רבי האחרונה [גיטין דף נח:]. ואע"ג דקיי"ל דגוי קונה מישראל בחזקה, מדכתיב [במדבר כא] וישב ממנו שבי, כדאמרינן במסכת גטין [דף לח.] בפ' השולח ה"מ לענין מעשה ידיו אבל לא לקנין הגוף. וכן קרקע לא קני ליה לגופה כלל, וכל פירותיו נחשבין לגזלה, כדאמרינן גבי הדס של לולב במסכת סוכה [דף ל:] דאמר רבא להנהו אוונכרי ליגזזו אינהו דקיימא לן קרקע אינה נגזלת הילכך ליגזזו אינהו ברשותא דידהו ושנוי רשות בידא דידן, ותו לא מידי, בין תבין, וכבר אמרו במסכת גיטין [דף נח:] דרך אחרת במוכר שדהו לנכרי, שעשו תקנה אחרת שלא תשתקע השדה ביד גוי, ולא על דרך קנס הגוי.
כתוב שם: וטעמא דמקבל לה ממציק דלית ליה קנין בגווה, ומקבל כחוכר דמי ובעי עשורי ומיתן ליה [כיון דלית בה קנין] וכו'. אמר אברהם: אין הספרים המדויקים כן אלא ומקבל לאו כחוכר דמי, ובאמת וברור בעבור יראת הקושיא, שהקשה חכירות של כאן עם החכירות של מסכת גיטין [דף מג.] ואינה מתפרקת כי אם נעמיד אותה של גיטין בסוריא, ואני הוא המעמיד ומצאתי אותה בפירוש, והראיתיה לרב אדוני חמי ושמח עליה. גם מה שכתב וחילק את הלשונות, כאן שדה אבותיו ממש וכאן שדה אברהם יצחק ויעקב, ורבי יהודה דתני להו לתרוייהו, ורישא דהא מתניתין [דמאי פ"ו מ"ב] דהכא החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו, ומוקים לה במסקנא דיש קנין ואפילו הכי בחוכר חייב ואפילו בלא שדה אבותיו, אלמא חוכר כדידיה דמי, וקשיא בהדי ההיא דגיטין, אלא על כרחיה ההיא בסוריא, והא בארץ ישראל, כדפרישנא. גם כל מה שחלק בין מציק לקונה, גם אני כתבתי אותו זה כמה שנים בחבור המצות הנוהגות עתה בארץ, לותיק רבי אשר ב"ר שאול כאשר הייתי בנרבונא. כתוב שם: ולמאי דסליק אדעתייהו מעיקרא אין קנין לגוי, ומקבל לאו כחוכר דמי וכו'. אמר אברהם: זה שבוש הגמרא, כי מתחלה מקבל כחוכר דמי אמרו.
<h2>דף יג:</h2>
במאור [ב"מ] דף כט ע"ב ד"ה פסק הרי"ף. לרי"ף סי' שסו. כתוב שם: פסק הרי"ף ז"ל הלכה כרבי יוחנן דאמר דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה. ולי נראה הני מילי בחד תרעא, אבל בתרי תרעי לית בהו משום מחוסרי אמנה וכו'. אמר אברהם: הדעת מורה כך, אבל אין פני ההלכה נראין כן, ואין מוציאין פני ההלכה ממראיתה בשביל הסברא. ועוד כי דברי רבי יוחנן הם אפילו במתנה, ובמתנה מועטת, וכיון דבמתנה היא הויא לה כתרי תרעי, ומי יימר דילמא מעיקרא חזא רווחא בעסקא והוה ליה רווח והשתא לא חזא ואיקצר רווחיה דהוה ליה כתרי תרעי [ואפילו הכי סמכא דעתיה] הילכך [ליכא לאפלוגי] בהא מילתא.
